לאחרונה נערך בארץ מחקר ייחודי, שבדק את השלכות התסמונת הפוסט- טראומטית של שבויי מלחמה על קרוביהם. המחקר הראה כי בקרב בנות זוג של פדויי שבי ממלחמת יום הכיפורים, הסיכון להראות סימנים פוסט- טראומטיים גבוה לעומת בנות זוג של חיילים שלחמו באותה מלחמה, אך לא נפלו בשבי.
טראומה מורכבת
"ארוע טראומטי" מוגדר לרוב כארוע שבו יש סיכון- אמיתי או מדומה- לקיום, לשלמות הגוף או לשלמות העצמי. ארועים הטומנים בתוכם סכנת מוות, פגיעה קשה או שגעון, כגון תאונות, קרבות, אונס והתעללות, נחשבים לארועים טראומטיים, אשר החווים אותם עלולים לסבול מתגובה נפשית לטראומה- זמנית או ממושכת.
כדי למנוע זאת, גורמי בריאות הנפש מעודדים הענקת טיפול ותמיכה לנפגעים מייד לאחר הארוע, באם הנסיבות מאפשרות זאת. במקרה שהסימפטומים בעקבות הטראומה נמשכים מעל חודש ימים, הדבר נחשב ל"תסמונת פוסט טראומטית"- הפרעה השייכת לקבוצת הפרעות החרדה.
מחקר שנערך לאחרונה בבית חולים שיבא, מצא כי הורמון קורטיזול מונע פוסט טראומה. מתן ההורמון עד 6 שעות לאחר מקרה הטראומה עלול למנוע את התפתחות הפוסט הטראומה.
פוסט טראומה מאופיינת ב-3 קבוצות סימפטומים עיקריות:
- חוויה מחדש של הטראומה: בעיקר סיוטי לילה ופלאשבקים.
- עוררות יתר: קשיי שינה, קשיי ריכוז, עצבנות, תסמינים גופניים ועוד.
- הימנעות: הימנעות ממפגשים וקשרים חברתיים, הימנעות מדברים שבעבר גרמו הנאה, הסתגרות וכו'.
בישראל למודת המלחמות ישנם אנשים רבים הסובלים מהשלכות ארוכות שנים של שבי באחת המלחמות. הסיכון לסבול מפוסט טראומה גדול בהרבה בקרב פדויי שבי לעומת חיילים שנלחמו במלחמה, אך לא נשבו. רמת הסיכון איננה קשורה, מסתבר, למידת הלחץ שהופעל על השבוי, אלא דווקא לרמת האיום שהשבוי חש בזמן השבי.
שבי הוא טראומה בעלת מאפיינים ייחודיים: מתמשכת, כרוכה באיום על החיים וקשה לדעת מתי יהיה סופה. ג'ודית לואיס הרמן התייחסה למאפייני התסמונת הפוסט טראומטית אצל פדויי שבי כ"פוסט טראומה מורכבת", אשר מתבטאת לא רק בסימפטומים המצוינים לעיל אלא גם בשינוי מבנה האישיות כולו. למרות הטראומה הקשה, רק כשליש מפדויי השבי סובלים מתסמונת פוסט טראומטית. אחרים, המוגדרים "חסינים", מצליחים להשתקם לאחר הטראומה ולשוב לתפקוד סביר.
טראומה משנית
במעבדת המחקר של ד"ר זהבה סלומון, כלת פרס ישראל לחקר עבודה סוציאלית, נערכת מאז שנת 1991 סדרה של מחקרים בהשתתפות פדויי שבי ממלחמת יום הכיפורים במטרה לאבחן את השפעות השבי לטווח ארוך.
בבדיקה האחרונה של מאפייני הטראומה, שנערכה בשנת 2008, נמצא כי 35 שנים לאחר המלחמה הפדויים נמצאים בסיכון ל"הפרעה פוסט- טראומטית מושהית", כלומר הופעת תסמינים פוסט טראומטיים, קלים יחסית, שנים רבות לאחר החוויה הטראומטית.
סלומון מסבירה זאת בכך שבמהלך השבי אימת הטראומה חלחלה לתודעתם, אך בזכות כוחות הנפש שלהם הם הצליחו להתמודד עמה לאחר השחרור ולהמנע מקריסה מוחלטת. רק כעבור שנים רבות הטראומה מוצאת לה ביטוי ומתפרצת.
במחקר האחרון, שביצע צוות בראשות ד"ר צחי עין- דור במעבדתה של סלומון, נמצא כי חלק מהשפעות הטראומה- בין שהן מיידיות או מושהות- כוללות תופעה של "טראומה משנית" בסביבה הקרובה.
הכוונה היא להופעת תסמינים פוסט- טראומטיים אצל חלק מבני המשפחה של הפדויים, ואפילו אצל המטפלים בהם. במחקר נבדקה ההשפעה על בנות הזוג של הפדויים, ונמצא כי הסיכון להופעת תסמינים של טראומה משנית גבוה אצלן ב- 21-50% לעומת הסיכון שתסמינים כאלה יופיעו אצל בנות זוג של לוחמי יום כיפור שלא נפלו בשבי.
עין דור מסביר את הטראומה המשנית בלחץ שנוצר בתוך המערכת הזוגית והמשפחתית בעקבות השבי. פדויי שבי סובלים מבעיות בריאות בשיעור גבוה במיוחד, וכן מקשיים רגשיים כמו הפרעת אישיות תלותית או חרדה. כמובן שהדבר משפיע על בנות הזוג וזה מה שמסביר את "התפשטות" התסמינים הטראומטיים.
