רובנו מכירים את תופעת האילמות כבעיה מולדת, המתבטאת בחוסר יכולת לדבר. אילמות סלקטיבית מזכירה במידה רבה את האילמות ה"קלאסית", רק שבמקרה זה המטופל יכול לדבר בצורה תקינה וללא שום בעיה במצבים מסוימים בעוד שבאחרים הוא סובל מאילמות מוחלטת.
כך לדוגמה אדם הסובל מאילמות סלקטיבית יכול למשל לשוחח עם בני משפחתו הקרובים ואילו דווקא בבית הספר, לא יוכל להוציא הגה.
במקרים שבהם לאדם הסובל מאילמות סלקטיבית ישנה הפרעת דיבור נוספת כמו גמגום, עדיין יהיה הבדל משמעותי ביכולת הדיבור שלו בסיטואציות חברתיות שונות. תופעה זו של אילמות סלקטיבית נפוצה בדרך כלל בקרב ילדים ופחות במבוגרים. יש לציין כי בעבר התופעה נקראה "אילמות אלקטיבית" והמשמעות היא שמדובר היה באילמות מתוך בחירה.
לאחר שהתברר כי הילדים שסובלים מהתופעה לא נמנעים מדיבור על רקע של חוסר רצון אלא חוסר יכולת, שונה שם התופעה לאלימות בררנית (סלקטיבית).
מה הם התסמינים של אילמות סלקטיבית?
להלן כמה מהתסמינים השכיחים שבהם באה התופעה לידי ביטוי:
- ביישנות ואיפוק רב.
- תנועות נוקשות יחסית של הגוף.
- הבעת פנים קפואה (אקספרסיביות מועטה בהבעות הפנים).
- ניסיון להימנע מקשר עין.
- תחושת רתיעה מכל מגע גופני עם אדם זר.
- שאיפה להימנע מפעילות המתקיימת בקבוצה.
- חרדה חברתית המתבטאת בעיקר בפחד להיות ב"מרכז העניינים" ותשומת הלב.
- כאבי בטן וכאבי ראש.
- הימנעות מאכילה ליד אנשים זרים או מוכרים.
- עיכובים בהתפתחות המוטורית, החברתית והתקשורתית.
- רגישות לקולות חזקים ולמקומות צפופים.
- ילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית זקוקים למבנה ולסדר ברורים, סולדים משינויים דרמטיים בדרך כלל ונוטים לפעול באסרטיביות בעיקר כשהם בסביבת בני משפחתם, היכן שהם חשים בטוחים.
מה הם הגורמים לאילמות סלקטיבית?
נכון להיום עדיין לא ידוע מה גורם לאילמות סלקטיבית, אם כי לפי אחת מהתאוריות המרכזיות מדובר בתופעה בעלת בסיס גנטי משמעותי. בדומה להפרעות חרדה אחרות, גם אילמות סלקטיבית שכיחה יותר בקרב בנים מאשר בנות ובנוסף, היא שכיחה יותר בקרב בני מהגרים מאשר בקרב ילידים.
יש לציין כי למעלה מתשעים אחוזים מהילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית, אובחנו כלוקים בסממנים שונים של חרדה חברתית. זוהי הסיבה בגינה נהוג להתייחס לאילמות סלקטיבית כאל הפרעת חרדה. ככל הנראה כשילד הסובל מאילמות סלקטיבית נמצא בסיטואציה מעוררת חרדה, מוחו מפרש את הסיטואציה כמסוכנת והתגובה מתבטאת בחוסר יכולת להגיב בדיבור (תופעה הקיימת גם במבוגרים הנמצאים במצב מסכן חיים).
כיצד מאבחנים אילמות סלקטיבית?
אילמות סלקטיבית אובחנה לראשונה על ידי פסיכיאטר גרמני ב-1877, אך התיאור הראשון שלה מופיע בספרות המקצועית רק ב-1943 (מעניין לדעת כי עד 1990, התופעה לא נחקרה בצורה שיטתית).
למרות שהתסמינים מתבטאים כבר בגיל הרך (בין גיל שנה לגיל שלוש), במקרים רבים הבעיה אינה זוכה להכרה קלינית עד לגיל בית הספר, כאשר הילד נכנס למסגרת הלימודים. התופעה נדירה מאוד ועובדה זו מקשה מאוד לחקור אותה בצורה מעמיקה.
כיצד מטפלים באילמות סלקטיבית?
בשלב הראשון יש לאבחן את הילד ולוודא כי אכן הבעיה באה לידי ביטוי רק בסיטואציות חברתיות מסוימות. האבחון המקצועי צריך להתבצע על ידי פסיכיאטר או פסיכולוג המתמחים בטיפול בילדים והטיפול יהיה יעיל יותר, ככל שיתחיל מוקדם יותר. לרוע המזל, ילדים שלא יזכו לעזרה מקצועית ולטיפול, עלולים לסבול מהתופעה במשך כל חייהם. מספר הגישות הזמינות לטיפול באילמות סלקטיבית כוללות:
- טיפול פסיכולוגי (נפשי) – פסיכולוגיה כוללת מספר גישות כגון טיפול באמצעות בעלי חיים, טיפול באומנויות, או טיפול דרך משחק. בגישות אלו, המטופל לומד להביע את עצמו בשלב הראשון ללא שימוש במילים ולאחר מכן, בזמן שהביטחון העצמי שלו מתחזק, "להעז" להביע את עצמו גם במילים.
- טיפול תרופתי – לפי מטפלים מסוימים, ניתן להרגיע את המטופל על ידי שימוש בתרופות נגד חרדה וכך לפתור את התסמינים.
- קלינאות תקשורת – ישנם ילדים הסובלים מלקות שפתית כזו או אחרת המעוררת בהם רגשי נחיתות ותחושת בושה. הלקות השפתית במקרים האלה עשויה להוביל לאילמות סלקטיבית ולכן על ידי הטיפול בבעיה הראשונית, ניתן לפתור בעקיפין גם את האילמות הסלקטיבית.
- טיפול בחשיפה הדרגתית – טיפול שבו חושפים את המטופל בצורה הדרגתית לגורם שהוא חווה כמאיים, על מנת להפחית את הרגישות שלו אליו.
