הפרעת דחק פוסט טראומטית היא אחת מהפרעות החרדה על פי המדריך האמריקאי להפרעות הנפש (DSM-IV). ייחודה ביחס לכל ההפרעות המופיעות במדריך, היא שהגורם להופעתה ומועד יצירתה, ידועים וברורים, ונובעים מאירוע מסוים.
הפרעת דחק פוסט טראומטית עשויה להתפתח אצל אנשים שחוו טראומה (ללא קיומה של טראומה, לא ניתן לאבחן את ההפרעה) והיא יכולה גם להתגבר בעוצמותה ולהפוך להפרעת דחק חריפה. טראומה יכולה להיות כל אירוע שבו האדם חש שיש סכנה ממשית לחייו או לבריאותו, או סכנה ממשית לחייהם או בריאותם של אנשים אחרים.
על פי הגדרה זו, יכולים להיות אירועים טראומטיים רבים ומגוונים מסוגים שונים: תקיפה, אונס, תאונת דרכים, מחלה, אסון טבע ועוד.
הטראומה עשויה להיות אירוע חד פעמי, אירוע מתמשך (כמו למשל השתתפות במלחמה. בארץ מכונים האנשים הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית בעקבות שירותם הצבאי "הלומי קרב"), או אירוע חוזר (למשל, מקרי אונס חוזרים).
אירועים טראומטיים משפיעים כמעט על כל אדם שחווה אותם, אך בדרך כלל מסוגל האדם להתגבר על הקושי לאחר תקופה מסוימת ולהמשיך באופן רגיל בחיים תקינים. כאשר השפעות האירוע הטראומטי מתמשכות עד לתקופה של חודש ימים, ניתן לאבחן הפרעת דחק אקוטית, שבדרך כלל חולפת מעצמה. כאשר התסמינים נמשכים יותר מחודש, מדובר כבר בהפרעת דחק פוסט טראומטית.
הפרעת דחק פוסט טראומטית – סימפטומים
הסימפטומים המאפיינים את הפרעת הדחק הפוסט טראומטית מתחלקים לשלוש קבוצות:
- סימפטומים חודרניים: האדם הפוסט טראומטי מוצא את עצמו חושב ללא הפסקה על האירוע הטראומטי אותו חווה. החוויה היא של מחשבות חודרניות, משום שהוא אינו מסוגל להפסיק אותן למרות הכאב שהן מסבות לו. בנוסף למחשבות, עשוי הפרט לחוות פלאשבקים: תחושה כמעט ממשית של חזרה לאירוע הטראומטי עצמו.
הפלאשבקים עשויים להיות כה אמיתיים וכה מפחידים, שהאדם יעשה כמעט הכול כדי להימנע מהם. סימפטומים נוספים הם של עוררות יתר פיזית (כל דבר נראה מפחיד ומעורר את מערכות ההגנה הפיזיולוגיות של הגוף).
- סימפטומים של הימנעות: האדם מנסה בכל מחיר להימנע מדברים שיזכירו לו את האירוע הטראומטי. כך הוא עשוי להימנע מלהגיע למקום בו התרחש האירוע, ואף כל מקום שעשוי להזכיר זאת. הוא עשוי להימנע ממפגש עם אנשים שקשורים לאירוע וכדומה. יש לציין, שבדרך כלל ניסיונות ההימנעות גורמים באופן פראדוקסלי לעיסוק יתר באירוע הטראומטי (צריך לחשוב על כך שמקום מסוים עשוי להזכיר את האירוע).
- סימפטומים דיסוציאטיביים: דיסוציאציה היא מצב של ניתוק מהחוויה, האדם מרגיש שהוא נמצא מחוץ לעצמו וצופה במה שקורה לו. לעיתים עשוי האדם הסובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית לשכוח חלקים שלמים מהאירוע, ואפילו לשכוח את כל התרחשותו.
הפרעת דחק פוסט טראומטית, נמצאה על פי מחקרים כמלווה בלחץ נפשי אשר גורם לפיברומיאלגיה (דאבת השרירים).
מי ילקה בהפרעת דחק פוסט טראומטית?
אנשים רבים חווים טראומות במהלך חייהם, ולא כולם סובלים מהפרעת דחק. ישנם גורמים אשר מגדילים את הסיכוי ללקות בהפרעה: הפרעות חרדה, דיכאון, טראומה שנגרמה על ידי אדם קרוב, חוסר אפשרות לדבר על הטראומה, ציפייה של הסביבה הקרובה להתמודדות מהירה ועוד.
ישנם גם גורמים שנחשבים לגורמים מגינים: כוחות נפשיים, שותפות גורל, ובעיקר- מערכת גדולה של תמיכה ועזרה בהתמודדות. יחד עם זאת, יש לציין שאין אפשרות לנבא באופן מדויק מי יתמודד עם טראומה בעצמו, ואצל מי תתפתח הפרעת דחק פוסט טראומטית.
טיפול
הטיפול בהפרעה תלוי הן בעוצמתה, והן בטראומה שגרמה להתפתחותה. כאשר מדובר בטראומות מתמשכות או חוזרות, לעיתים יש צורך בטיפול דינאמי וארוך. במקרים אחרים, טיפול קוגניטיבי התנהגותי, בו לומד החולה לשלוט במחשבות החודרניות ולהפסיק את ההימנעות בסביבה מוגנת, הוא הטיפול המועדף. הטכניקה המפורסמת של פואה גורסת שיש לחזור על סיפור הטראומה פעמים רבות באמצעות טיפול פסיכולוגי, או בעזרת פסיכיאטר, עד שהסיפור הופך ממפחיד ומעורר- למשעמם.
הסבר ממוקד ומנוסח הייטב, תודה רבה, חיפשתי הסבר לזה. הקריאה פה הובילה אותי לחשוב 'למה יכולה ההפרעה הזו להתפתח במידה ואחד מהגורמים שקשורים באירוע לא מרפים מהאדם', כלומר אם האדם לא יכול להתרחק מגורם שקשור בחווייה הטראומטית- למשל- חוסר יכולת לעזוב את הבית בו קרה המקרה או להתרחק ממישהו שקשור במקרה. האם ייתכן כי בעקבות זאת האדם יעבור לחיות את האירוע הטראומטי ולא רק יחשוב עליו או יחווה פלשבקים, האם זה יכול להוביל או יוביל לחוסר בסימפטומים של המנעות שכן האדם לא מסוגל להמנע מגורם אחד אז כל היתר צפים במחשבותיו כמו שרשרת- עד שהוא יכנס למעגל בו יחווה בראשו את האירוע כל פעם מחדש (מהתחלת האירוע עד לסופו- ממה שהוא זוכר מהאירוע).
בנוסף גם יצא לי לחשוב אם אדם במצב כזה יהייה מסוגל לכתוב את החווייה שעבר, או לספר אותה במחזוריות, כפי שהוא מריץ אותה בראשו.
תודה על המידע.
שי-לי יקרה, בתור מי שחווה את זה, אני יכולה לספר לך שדרוש המון כוח נפשי ואומץ לדבר על התופעה ועל האירוע. נאנסתי בילדותי על ידי דודי, ואישית, מאוד מאוד עוזר לי לדבר על זה איפה שאני רק יכולה. זה מאוד עוזר להפיג את תחושות הבושה והאשמה, ולקבל את העובדה שזה קרה.