קלפטומניה (שגעון גניבה)

קלפטומניה (שגעון גניבה)קלפטומניה, שגעון הגניבה, היא הפרעה נפשית מקבוצת הפרעות השליטה בדחפים. בתוך קבוצה זו נמצאות גם ההתמכרויות למיניהן, ונראה שגם בקלפטומניה יש סוג של התמכרות.

קלפטומנים מכורים לגניבה. מה שחשוב הוא הפעולה עצמה, ולא האובייקט שנגנב, בדרך כלל מדובר במשהו חסר ערך כלכלי, וגם אם מדובר בדבר יקר, זהו חפץ שאין לקלפטומן צורך בו.

ביטוי קליני

קלפטומנים חווים דחף חזק ובלתי נשלט לקחת לעצמם משהו שנמצא ברשותו של האחר (בדרך כלל מחנויות). הדחף הזה גורם לעוררות גופנית, להתרגשות ולציפייה.

כאשר הקלפטומן מצליח לגנוב את החפץ (מבלי להיתפס) הוא חש תחושות של הקלה, עונג ושל סיפוק. תחושות אלה הן קצרות מועד, ולא אחת מגיעה אחריהם תחושה כבדה של אשמה, ושל פחד להיתפס ולהיענש.

גם תחושות אלה אינן עמידות לאורך זמן, ומתחלפות מהר מאוד בדחף חדש לגניבות נוספות. יש להדגיש, כי הגניבה נעשית אך ורק למען פעולת הגניבה עצמה- לא בשביל החפץ שנגנב ולא כדי לפגוע באדם שממנו גונבים. כמו כן, חשוב לבדוק שאין מדובר בגניבה כתוצאה מדלוזיות, הלוצינציות, הפרעות אישיות, הפרעת התנהגות (כלומר- האדם גונב כי הוא לא עומד בחוקים החברתיים) או כחלק מאפיזודה מאנית.

סטטיסטיקה לגבי קלפטומניה

דומה שקלפטומניה אמיתית, כפי שתואר, היא הפרעה די נדירה, ולכן קשה לאמוד את שכיחותה באוכלוסיה. יחד עם זאת, במקרים שכן מתגלים מדובר בדרך כלל בנשים (יש גם מספר נשים מפורסמות המוכרות כקלפטומניות). פעמים רבות מלווה הקלפטומניה בהפרעה נוספת, הפרעות אכילה בעיקר ממשפחת הדיכאון והבולימיה.

התמודדות עם קלפטומניה

ההתמודדות עם קלפטומניה עשויה להיות קשה מאוד הן לחולה והן לבני משפחתו. הסיטואציה בה אדם נורמטיבי, ללא בעיות כלכליות מיוחדות, הופך להיות גנב, אוגר חפצים שאין לו צורך בהם רק משום שאינו יכול לחשוף שהם ברשותו כי הם גנובים, היא סיטואציה סוריאליסטית. החולים אינם מסוגלים להסביר את הדחף שתוקף אותם לגנוב, וגם אינם מסוגלים לעצור את עצמם. הם לא מתכוונים להפוך לפושעים, אך עשויים להתפס ככאלה אם הם נתפסים.

בדרך כלל הקלפטומניה מוסתרת גם מבני המשפחה והקרובים, שעשויים להיות מופתעים מאוד כשהאמת יוצאת לאור. עם זאת, בני המשפחה הם בדרך כלל הדרך הראשונית להתמודדות עם האספקט העברייני של ההפרעה.

ידועים לא מעט מקרים בהם בני משפחה עורכים הסכם עם החנויות הסמוכות לביתם- הקלפטומן יגנוב במשך היום, ובני המשפחה יחזירו את שגנב (או ישלמו את ערכם) בסוף היום (ברוב המקרים ההסדר חייב להשאר סודי מפני הקלפטומן עצמו, שכן אם אין סיכון אז גם אין ריגוש וסיפוק לאחר הגניבה). הסדר כזה אמנם לא פותר את הבעיה, אך מאפשר המשך של חיים נורמטיביים ומניעת הסתבכויות עם החוק ואי נעימויות עם בעלי חנויות.

טיפול

כאמור, בדרך כלל ההתערבות הראשונית המומלצת בקלפטומניה היא למנוע הסתבכות עם החוק, אך הסדרים אלה משאירים את חוסר האפשרות לשלוט בדחף בעינו. מעט מאוד קלפטומנים מודים בהפרעה שלהם ופונים לטיפול. ברוב המקרים הפנייה נעשית על ידי בני משפחה, או כאשר הקלפטומן נתפס ועשוי להסתבך.

הטיפול עצמו עשוי לכלול שילוב של טיפול תרופתי (בדרך כלל בנוגדי דיכאון וחרדה, אשר מפחיתים את עוצמת הדחפים ומאפשרים להתנגד להם בצורה טובה יותר), וטיפול פסיכולוגי. הטיפול שנחשב יעיל במיוחד הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי, בו לומד המטופל להתמודד עם מחשבות, להחליפן באחרות ולשנות את דפוסי ההתנהגות שלו בעקבותיהן. גם לטיפול דינאמי הבוחן את המקור של הצורך בגניבה עשוי להיות ערך מועיל.