פסיכיאטריה משפטית

קיימים מספר חוקים המעגנים את זכויותיו של הפרט בכל הקשור לטיפולים ואשפוזים פסיכיאטריים בישראל. חוק זכויות החולה, התשנ"ו  – 1996, הוא החוק העיקרי, אשר נוגע באופן כללי לכל מערכות היחסים שבין מטופל לרופא (לרבות, מערכת היחסים שבין רופא פסיכיאטר למטופלו).

על פי חוק זה חייב הרופא המטפל לשמור על צנעת הפרט של מטופלו ועל סודיות ההליכים הרפואיים המתנהלים בעניינו. כמו כן, דורש החוק כי הטיפול הרפואי ייעשה בהסכמתו של המטופל ורק לאחר שהבין את מהות הטיפול, סיכויי הצלחתו וחלופות הטיפול השונות העומדות בפניו. לצד חוק זה קיימים עוד מספר חוקים, העוסקים בפסיכיאטריה משפטית באופן ספציפי, כמפורט להלן.

חוק לטיפול בחולי נפש, תשנ"א – 1991

סעיף 3 לחוק קובע כי חולה לא יתקבל לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, אלא אם נערכה לו בדיקה רפואית, גופנית ונפשית ובעקבותיה עלה הצורך לאשפזו (סעיף זה לא חל על אדם שניתן בגינו צו אשפוז, כך שבמקרים אלו אין חובה לקיים לו בדיקות מוקדמות).

זאת ועוד, במידה והאדם שאשפוזו מבוקש הינו קטין, יש צורך שפסיכיאטר המומחה לילדים ונוער יבדוק אותו. בהקשר זה חשוב לציין את חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"כ – 1960, אשר קובע הוראות המשלימות את החוק לטיפול בחולי נפש בכל הנוגע לקטינים.

סעיף 9 לחוק עוסק באשפוז פסיכיאטרי שנכפה על פלוני ולפיו יכול פסיכיאטר מחוזי לאשפז אדם בכפייה אם הוא נוכח שאותו אדם חלה וכתוצאה מכך נפגם כושר שיפוטו. בנוסף לקיומו של תנאי זה נדרש כי יתקיים אחד התנאים המנויים בסעיפים 6 ו-7 לחוק, לפיהם עלול החולה, בין היתר, לסכן את סביבתו, לגרום לקרוביו לנזק נפשי קשה או לגרום לפגיעה חמורה לרכוש. הסעיף דורש כי יהיה קשר סיבתי בין התנאי הראשון (מחלתו) לתנאי השני (סיכון הסביבה וכולי).

במצב בו מתקיימים התנאים האמורים, יכול הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזו בכפיה של אותו אדם והבאתו לבית חולים. תקופת האשפוז בכפיה תימשך לכל היותר שבעה ימים, כאשר הפסיכיאטר המחוזי יכול להאריך את התקופה האמורה לשבעה ימים נוספים וועדה פסיכיאטרית מיוחדת אף עשויה לעשות זאת לתקופות של שלושה ושישה חודשים בכל פעם, בהתאם לנסיבות העניין.

אל מול מצבים אלו של אשפוז בכפיה, קיימים מקרים בהם אדם מעוניין לאשפז את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי באותם מקרים יהא על אותו אדם לחתום על טופס, במסגרתו הוא מצהיר על רצונו להתאשפז ולקבל טיפול פסיכיאטרי. על פי נתונים סטטיסטיים עולה כי 25 מכלל מקרי האשפוזים הפסיכיאטריים בישראל הם אשפוזים הנעשים מרצון.

החוק ממשיך ומפרט הוראות הנוגעות לאופן הטיפול הפסיכיאטרי, הן זה שנעשה בכפיה והן זה שמבוצע מרצון ואף קובע את זכויות הערעור והייצוג המשפטי של האדם המאושפז.

חוק שיקום נכי נפש בקהילה, תש"ס – 2000

תכליתו של החוק הוא לשלב את נכי הנפש בחברה ולאפשר להם קיום חיים נורמטיבי ועצמאי עד כמה שניתן, תוך שהוא שומר על כבודם וחירותם, שהן זכויות יסוד המוקנות להם מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב – 1992. נכה נפש מוגדר בחוק כתושב ישראל הסובל מהפרעה נפשית כלשהי.

על פי חוק שיקום נפגעי נפש, זכאי נכה נפש שמלאו לו שמונה עשרה שנה והוא סובל מנכות נפשית, לפנות לועדת שיקום אזורית על מנת שתיקבע זכאותו לתכנית שיקום על פי חוק. וועדת השיקום רשאית להפנות את המבקש לאבחון פסיכיאטרי, לקבל חוות דעת של מומחים רפואיים בעניינו, לעיין בגיליונו הרפואי ולשמוע אותו ואת בני משפחתו, והכול על מנת לגבש לו תכנית שיקום מתאימה, אשר הולמת את מצבו.