פסיכותרפיסט

בשנים האחרונות גברה הפופולריות של תנועות רוחניות שונות, לצד קבוצות מודעות ועזרה עצמית, תהליך שחלק מאנשי המקצוע מקשרים לבדידותו של האדם בעולם המודרני והצורך בחיפוש אחר משמעות בתוך חברה אינדיבידואליסטית. בתוך כל זה למצוא שפע של מטפלים מכל מיני סוגים, החל בשיטות המשלבות גוף ונפש וכלה בטיפולים פרא- רפואיים. נתמקד כאן במיהו פסיכותרפיסט.

ייחודו של פסיכותרפיסט

הכשרה

פסיכותרפיסט הוא פסיכולוג קליני שסיים תואר שני של לימודי פסיכולוגיה קלינית או בפסיכולוגיה חינוכית ועבר התמחות בטיפול או בעלי מקצועות טיפוליים אחרים (כמו עובדים סוציאלים קליניים, מטפלים באמנות, ביבליותרפיסטים או פסיכיאטרים, טיפולים פסיכוגריאטרים) שלמדו לימודי המשך באחד מבתי הספר לפסיכותרפיה.

יחד עם זאת התואר משמש לפעמים גם בעלי הכשרות אחרות, כמו לימודים במכללות לרפואה משלימה, והחוק אינו אוסר זאת. לכן כדאי לבדוק עם המטפל מהי הכשרתו.

לפסיכיאטר שהוא גם פסיכותרפיסט יתרון באם נדרש במקביל לטיפול בשיחות גם טיפול תרופתי, דבר שמומלץ לפעמים במקרים של חרדה, דיכאון משמעותי, אנורקסיה, הפרעת גוף דיסמורפית או הפרעות נפשיות אחרות. לעומת זאת אם הטיפול הרצוי הוא בעיקר טיפול בשיחות כמו בטיפול פסיכולוגי, לפסיכותרפיסטים מתחומים אחרים יכול להיות יתרון.

טכניקות ושיטות

טיפול פסיכותרפי נעשה בדרך כלל באמצעות דיבור, לעתים בשילוב טכניקות התנהגותיות כמו דמיון מודרך או הרפיה, או שימוש באמנויות או בסיפורים אם מדובר במטפלים מהתחומים הללו. טיפול בילדים מתבסס בדרך כלל על משחק. יחד עם זאת, למטפל יש גם מקום לשלב טכניקות אחרות הלקוחות מגישות שונות, בהתאם לצרכים של המטופל.

שתי גישות הטיפול המקובלות ביותר הן:

  • הטיפול הפסיכודינמי: טיפול ארוך טווח המתמקד בקשרים בעבר ובהווה ומנסה להגיע לרגשות ותכנים לא מודעים
  • הטיפול הקוגנטיבי- התנהגותי: טיפול קצר טווח המתמקד בשינוי מחשבות והתנהגותיות בהווה, באמצעות תרגילים והתנסויות שונים.

גישות טיפוליות נוספות הן הטיפול האקזיסטנציאליסטי, אשר עוסק גם במימד הרוחני של האדם ובחיפוש אחר משמעות, והטיפול ההומניסטי שמנסה למצוא אצל כל אדם את נקודות החוזק ולחתור להגשמה עצמית. גישות נוספת הן הפסיכותרפיה ההגופנית, שמחברת בין הגוף לנפש ושייכת בעיקר לתחום הרפואה האלטרנטיבית והפסיכותרפיה הרוחנית, שמטרתה להגיע למחוזות הפנימיים של נפש האדם.

אתיקה

פרויד, אבי הפסיכואנליזה, טען שהמטפל צריך להיות מעין "לוח חלק" שעליו המטופל יכול להשליך את כל הפנטזיות והמחשבות שלו, מבלי שלאישיות המטפל תהיה השפעה על כך. כיום רוב אנשי המקצוע מסכימים על כך כי לא ניתן להפריד בין אישיות המטפל לבין הרגשות המתעוררים בו במהלך טיפול, וכי גם אישיות המטפל משפיעה על הקשר שנוצר עם המטופל.

האם נוצר לפעמים היפוך תפקידים?

הקשר הטיפולי אכן יכול לדמות לפעמים קשר רגיל, ובכך גם סגולתו: בתוך הקשר הטיפולי המטופל יכול לבטא דפוסי התנהגות ורגשות שנוצרים אצלו בקשרים אחרים בחייו, בין היתר בקשרים המוקדמים ביותר- עם הוריו. אבל התפקיד של המטפל הוא להעניק לחווית הקשר בו זמנית גם שיקוף ופרשנות של החוויה, כלומר: המטפל משתתף בקשר אבל גם בוחן אותו מהצד, וזה מה שמעניק לטיפול את המשמעות הייחודית ומאפשר שינוי בדפוסים. לכן המודעות של המטפל למה שמתחולל בו עצמו בקשר עם המטופל היא אלמנט קריטי להצלחת הטיפול.

הפסיכותרפיסט צריך להקפיד על כך שהטיפול מתקיים במקום קבוע ובשעה קבועה, ובאופן כללי להקפיד על מסגרת הטיפול, הכוללת גם מעין חוזה לא כתוב הנוגע לקשר שבין המטפל למטופל. מסגרת הטיפול הכרחית ליצירת אמון ויציבות בקשר בין המטופל למטפל.

היבט אתי נוסף הוא הקפדה על סודיות מצד הפסיכותרפיסט לגבי כל הנאמר בחדר ולגבי פרטיו של המטופל, סודיות שניתן להפר רק במקרה של סכנה לאדם עצמו או לאחרים. חיילים בעלי פרופיל רפואי נפשי, זכאים במהלך שירותם הצבאי להגיע לטיפולים אצל פסיכותרפיסט, כמו גם אצל פסיכיאטרים.