הפרעה דו קוטבית ויצירתיות

הפרעה דו קוטבית, הידועה בשם מאניה-דיפרסיה, מאניה דפרסיה ויצירתיותהיא הפרעה אפקטיבית, כלומר הפרעת מצב רוח. המחלה מתאפיינת בהתקפים חוזרים של מצבי רוח קיצוניים.

מצד אחד, יכול החולה לחוש מצב רוח דיכאוני המתאפיין בחוסר רצון להשתתף בפעילויות שבדרך כלל גורמות לו להנאה, ירידה בתיאבון, פגיעה בשינה, הימנעות חברתית, מחשבות אובדניות ותחושה של חוסר ערך.

מצד שני, בזמן המאניה חש החולה רמות גבוהות ביותר של אנרגיה, אופוריה ושמחה שאינם קשורים בהכרח לנסיבות המציאותיות. הוא רוצה לעשות המון דברים, ועכשיו, הוא מרגיש שאין גבולות למה שהוא יכול לעשות, נוטה לבזבזנות וללקיחת סיכונים ומפגין חברתיות, ידידותיות רבה וערך עצמי גבוה. אצל החולים השונים משך האפיזודות הדיכאוניות או המאניות משתנה, וכן גם עצמתן.

למרות שנראה כי המאניה היא אפיזודה נעימה ורצויה, במיוחד בהשוואה לדיכאון, למעשה שני המצבים הם בלתי נורמאלים, אינם מאוזנים, ואינם נמצאים בשליטה של החולה.

המאניה גורמת ללקיחת סיכונים מיותרים, ולקושי בקיום מערכות יחסים תקינות. חולי מאניה דפרסיה מטופלים אצל פסיכולוגים וכן בטיפול תרופתי, בדרך כלל באמצעות תרופה בשם ליתיום.

הקשר בין הפרעה דו קוטבית ויצירתיות

כאחוז אחד מכלל האוכלוסייה מאובחן כסובל מהפרעה דו קוטבית. יחד עם זאת, כאשר בוחנים אנשים מתחומים שונים של האומנות- ציירים, אומנים, סופרים ומוזיקאים, נראה כי שכיחות ההפרעה גדולה בהרבה. לכן עלתה ההשערה שיש קשר בין האפיזודות המאניות של החולים לבין הנטייה לאומנותיות ויצירתיות.

בחינה מדוקדקת של ההשערה העלתה, כי אמנם חולי מאניה- דיפרסיה נוטים יותר להיות יצירתיים, אך התקופות היצירתיות והפורות ביותר שלהן מתרחשות דווקא בין האפיזודות המאניות והדיכאוניות, או בתחילתה של אפיזודה מאנית שעוד לא הגיעה לשיאה.

חשוב לציין, שבזמן אפיזודה דיכאונית בדרך כלל נעצרת לחלוטין העשייה האומנותית, כפי שנעצרות רב הפעולות הרגילות של החולה. אצל רבים מהחולים קיים חשש שהטיפול במחלתם יפגע ביצירתיות שלהם, או שלא יאפשר להם בכלל ליצור.

נפוצה התופעה שחולי מאניה דפרסיה מפסיקים טיפול תרופתי כדי שלא יאלצו להיפרד מהמאניה. בהקשר של היצירתיות, הוכח שדווקא כאשר המחלה מטופלת, יכולתם של החולים ליצור עולה.

המחקרים של ארנולד לודוויג

לודוויג הוא חוקר העוסק באופן נרחב בקשר בין יצירתיות ומחלות נפש. במחקר גדול שערך ופרסם ב-1992, עלה כי שכיחות הפרעות הנפש בקרב אומנים גדולה ביותר ביחס לאוכלוסיה. לודוויג שיער כי הבחירה באומנות היא טבעית עבור אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות, משום שהאומנות אינה דורשת רציונאליות, חשיבה מאורגנת ומסודרת.

אצל הלוקים בהפרעה דו קוטבית, הנעים בין אופוריה לדיכאון, כמעט בלתי אפשרי לפתח מקצוע או עשייה מסודרת ומאורגנת, הנשענת על חוקים מדעיים או חוקים עקביים אחרים. חוסר העקביות של המחלה, המעברים החדים והרגשות העוצמתיים מהווים מקור השראה אומנותי.

השראה של הפרעה דו קוטבית

מירב ההשראה של הפרעה דו קוטבית מגיעה כמובן באפיזודות המאניות. סוג בולט של השראה היא ההשראה המילולית. חולי מאניה נוטים לשטף מילולי, והנאה רבה מדיבור וממשחקי מילים. נטייה זו כמובן יכולה להיות בסיס לספרות ולשירה. עבור אנשים אחרים, הנטייה לחשיבה אסוציאטיבית יכולה להתבטא גם בצורות אחרות של אומנות שאינן מילוליות.

תרומה נוספת ליצירתיות יכולה להוות הורדת המחסומים והמכשולים. אצל אנשים הנמצאים בשליטה מלאה, קיימות מחשבות שעשויות להוות מכשול בדרך ליצירה (למשל, איך אנשים אחרים יראו את זה, האם זה יצא יפה ומעניין, האם אני מסוגל להיות אמן וכד'). בזמן אפיזודה מאנית, החולים אינם חושבים על כל הדברים הללו, ולכן הם פנויים ליצירה ללא גבולות. נראה שהסרת הגבולות והחשיפה הפנימית הם בעלי ערך רב לאומנות.