הפרעות נפשיות בקרב ניצולי שואה

הפרעות נפשיות ניצולי שואהעיקרם של המחקרים העוסקים בהשפעות אירועי השואה על ניצולים, מצביעים על המסקנה לפיה ניצולי שואה סובלים מפונקצית רדיפה בכל הנוגע לאישיותם, יחסים משפחתיים וחברתיים, הישגים תעסוקתיים, חרדה, דיכאון, ותסמיני הפרעות דחק פוסט טראומטיות. הם חווים באופן נפשי ונשנה אירועים טראומטיים, ומשכך נמנעים מגירויים אשר קשורים לטראומה.

תסמיני תסמונת פוסט טראומטית עלולים לגרום להפרעות או ירידה בתפקוד חברתי ותעסוקתי, כמו גם בתחומים אחרים של חיי היומיום. אם אובחנו השפעות כאלה כתסמונת פוסט טראומטית מלאה, או פשוט כהפרעה הסתגלותית, יתכן כי הליקויים ישפיעו לא רק על הניצולים, אלא גם על ילדיהם.

השפעות ההפרעות הנפשיות של ניצולי שואה

העם היהודי מצולק לדורותיו ויתכן כי לעולם לא יוכל להשתייך שוב לשאר העולם החופשי. זאת ועוד. צלקות אלו הפכו להוות מראה דרכה מתבוננים הניצולים וילדיהם על העולם. דרך עיניים צרות, הניצולים מתייחסים לסבלם בזמן השואה.

כמו כן, משפיעה דרך הסתכלותם על העולם מבחינה רוחנית, מבחינת אינטראקציה חברתית, והקמת משפחה. חלק מהניצולים מצולקים באופן כה עמוק, עד שהם אינם יכולים להימלט מתחושות העבר ודימויי הטרור. הם מכנים תסמונת זאת הישרדות.

התסמינים משפיעים על הניצולים ועל בני משפחותיהם. הם כוללים חוסר יכולת לעבוד ואפילו לתקשר באופן נורמלי. הם פוחדים משואה נוספת, ומשוטרים במדים ואנשים בעלי עמדות כוח. רובם סובלים גם מתחושות אשם על כך ששרדו בעוד שאחרים לא. הם חושבים לעיתים תכופות על מוות, סובלים מסיוטי לילה, התקפי פאניקה, חוסר עניין בחיים, פחד מטיסות, פחד מקבלת זריקות או טיפול רפואי נחוץ, חשד באנשים ולעיתים אף במציאות. יש להם בעיות קשות בחיי הנישואין ולעיתים הם אף מבצעים ניסיונות התאבדות.

סוגים עיקריים של הפרעות נפשיות בקרב ניצולי שואה

חותם המוות – תסמונת זאת בנויה על דפוסי עינויים ודימויים מחרידים של מוות. ניצולים רבים נזכרים בריח העשן וקולות המעונים. חלק מהניצולים לכודים בזמן, ומבחינה נפשית אינם מסוגלים להימלט מהעינויים להם היו עדים.

במילים אחרות, הם אינם יכולים לנוע אל מעבר לדמיון ולמעשה תקועים בזמן. הם מצולקים באופן נפשי מהדימויים מהם אינם יכולים לברוח או לשתף. חוסר היכולת לישון או לעבוד הוא תוצאה ישירה של הסבל אותו עברו במחנות ההשמדה.

תחושת האשמה – בתסמונת זאת חשים הניצולים חרטה על יקיריהם שאבדו והם עסוקים בשאלה "למה הם ולא אני". הם חשים חוסר אונים על כך שלא הצילו אותם. הם אינם מסוגלים להשתחרר מתחושת החוב האבוד וחשים אשמה. רבים מהניצולים בידלו את עצמם משאר העולם וחיים בבדידות, היות והאשמה מהווה נטל קשה מידי עבורם.

פסיכולוגיה משתקת – פסיכולוגים קבעו תסמונת זאת כ"הגנת צורך פסיכולוגית נגד דימויים מכריעים." הגנה זו טובה לזמן קצר בלבד, כי בטווח הארוך הניצול חש נסיגה ודיכאון. ניצולים רבים הקהו עצמם לכלל הרגשות והפכו אדישים למוות.

חשדנות ופרנויה – הניצול עומד תמיד על המשמר ומצפה לשואה נוספת. כתוצאה מכך, אם הוא זקוק לעזרה, הוא אינו מסוגל לבקש אותה, היות ובקשת עזרה מסמלת עבורו סימן לחולשה אישית. הוא אינו מסוגל להאמין בכל אדם.

בהתאם לכך, חשים הניצולים כי בקבלת עזרה, הם פותחים עצמם להיות נרדפים. הם גם חשים שאינם שייכים וכי הסביבה שונאת אותם, לכן הם מפגיעים חוסר אמון במערכות יחסים וחשים כי כל הסובב אותם הוא הונאה.

אבחון ניצולי שואה

מטפלים בתחום בריאות הנפש מתקשים לאבחן רשמית ניצולי שואה, מתוך שורת סיבות: האירועים עצמם היו כה נוראיים, עד כי נראה לא ראוי להתמקד בתגובה. לעיתים מערבת האבחנה בהשוואה לתגובות בגין טראומות אחרות.

ניצולי שואה מתעלמים מהישגיהם ואינם מסוגלים לחיות חיים מלאים. הם נוטים להיות מאובחנים בתסמונת פוסט טראומטית כרונית, הפרעות התנהגותיות והפרעות קוגניטיביות, בעיקר בכל הקשור לדמוי עצמי נמוך והתנהגות עם מזון ואגירתו.

הספרות מצביעה על כך כי ניצולים רבים נכנסו במהירות לתוך נישואין נטולי אהבה מתוך רצון לשקם את חיי המשפחה שלהם מהר ככל הניתן. הם נשארו נשואים למרות חוסר אינטימיות רגשית.

אבחון נוסף הא הקושי בהפרדה מהילדים. לעיתים קרובות, במשפחות ניצולים, "הפרדה" קשורה למוות. כל אירוע של הפרדת הילד מהוריו נתפסת מבחינתם כאיום או רדיפה.

אבחון תסמונת פוסט טראומטית דורשת קיום של ארבעת סוגי התסמינים:

  • חוויה מחדש של הטראומה בדמות פלאשבקים, סיוטים, זיכרונות חודרניים, תגובות רגשיות ופיסיות מוגזמות לדברים המזכירים את הטראומה.
  • שיתוק רגשי.
  • הימנעות משיחה על דברים המזכירים את הטראומה.
  • עוררות מוגברת המתבטאת בעצבנות, תגובת בהלה מוגזמת, הפרעות בשינה.

דרכי טיפול בהפרעות נפשיות של ניצולי שואה

למרות חששותיהם של ניצולי שואה מקבלת טיפול, מחקרים רבים מצביעים על התרומה הנפשית של טיפול נפשי קבוצתי, אישי או משולב לשם התמודדות עם מצבם. בעצם שחזור ועיבוד אירועי העבר, טמון ערך ריפוי ניכר.

השחזור מבוצע בסיוע של מטפל תומך אשר מחזק את היכולת לארגן מחדש את הסיפור תוך שיכוך רגשות האשמה, ההחמצה והחרדה. במקביל, המטפל מלווה ותומך בתהליך ההתמודדות היומיומי בתסמיני חרדה אשר פוגעים ביכולת ליהנות מהחיים ולתפקד. הם מקבלים סיוע בהתמודדות בקשיים עם אובדן ובקשיים משפחתיים.

על פי המחקרים, שהות במועדונים חברתיים וקבלת טיפול קבוצתי מאפשרים לניצולים לחלוק את חוויותיהם ולהסתייע באמצעות תמיכה הדדית.



תגובה אחת

  1. בני

    1. תודה – כמה כואב,כך מייצג.
    2. מדובר באבי,קשיש בן 92 ,המצוי מזה כשנה בבית-אבות.בעיית הבעיות:מרגיש מאויים ("הקאפו הזה רוצה לרצוח אותי"),ע"י הצוות בכלל,והגברים שבהם בפרט.
    3.טיפול :היו,ויש לא קשיים חברתיים . עד כמה כדאי להתאמץ לעבור מהטיפול הפסיכודינאמי שמקבל כעט (התחיל עכשיו-טיפול 3),לטיפול קבוצתי ??