מהי דיסתימיה

מהי דיסתימיהדיסתימיה היא דפוס דיכאוני מתמשך שהוא לא חריף באופן קיצוני. לרוב ההפרעה מתאפיינת במצב רוח דיכאוני בתוספת שניים או שלושה סימפטומים ונמשכת שנתיים לפחות.

שכיחות ההפרעה

כ-3%-6% מהאוכלוסייה סובלים מההפרעה והיא נפוצה יותר בקרב נשים. ההפרעה שכיחה בקרב אנשים צעירים ולא נשואים, ובקרב אנשים בעלי הכנסה נמוכה.

דיסתימיה מופיעה לעיתים קרובות בשילוב עם הפרעות נוספות, במיוחד דיכאון מג'ורי, הפרעות חרדה, שימוש בסמים ואלכוהול, והפרעת אישיות גבולית. כאשר הפרעה דיסתימית מוליכה להפרעה דיכאונית מג'ורית, התופעה נקראת "דיכאון כפול".

 

תסמינים

  • מצב רוח מדוכא במשך רוב שעות היום, למשך שנתיים לפחות.
  • תיאבון ירוד או אכילה מופרזת.
  • נדודי שינה או עודף שינה.
  • הערכה עצמית נמוכה.
  • חוסר עניין בפעילויות שבעבר נחשבו למהנות.
  • קשיי ריכוז או קשים בקבלת החלטות.
  • תחושה של חוסר תקווה.

ההפרעה גורמת לפגיעה משמעותית בתפקוד החברתי והתעסוקתי. קשה לאבחן דיסתימיה בגלל האופי העדין של התסמינים והעובדה שהמטופלים לרוב אינם משתתפים בפעילויות חברתיות. בנוסף, דיסתימיה לרוב מתרחשת בו-זמנית עם הפרעות פסיכולוגיות אחרות, כך שישנה חפיפה בין התסמינים.

מכיוון שמדובר בהפרעה מתמשכת, אנשים שלוקים בהפרעה עלולים לחשוב שזוהי שגרת חייהם ושמדובר בדבר נורמלי. אם למשל אדם הולך למקום עבודה שהוא לא אוהב במשך שנים, בשלב מסוים הוא יתאמץ פחות לשנות את המצב שהורגל אליו. הוא עלול לחשוב שאם הסתדר עם המצב (שאיננו טוב כאמור) במשך זמן כה רב, כך צריך להמשיך ולנהוג. באותו אופן אנשים הלוקים בדיסתימיה אינם משתפים את הסביבה בהפרעה שבמידה מסוימת התרגלו אליה והם נוטים פחות להשיג טיפול רפואי.

 

גורמים להפרעה

  • גורמים גנטיים -ישנו סיכוי גבוה יותר ללקות בדיסתימיה אם קרוב משפחה מדרגה ראשונה סבל מהפרעה זו.
  • גורמים פסיכוסוציאליים – פרויד הסביר את התופעה כאובדן אמיתי (מוות של קרוב) או סימבולי. המתאבל שאינו מסוגל להשלים עם האובדן, נסוג לשלב האוראלי בהתפתחות, ובכך ממזג את זהותו עם הזהות של האדם שאבד וזוכה מחדש באדם שאבד באופן סמלי. כלומר, האדם שאבד מופנם והרגשות כלפיו נחווים כרגשות כלפי העצמי. תיתכן הפנמה של רגשות כעס כלפי האהוב שנטש, מה שמביא לשנאה עצמית ונסיגה למצב רוח ירוד.
  • גורמים קוגניטיביים לפי גישה זו דפוסי חשיבה שליליים נמצאים בבסיס ההפרעה. המקור נעוץ ביחסים בעייתיים במשפחה בילדות ובשיפוטיות יתר של אנשים כלפי הסובל מההפרעה. ילד המפתח גישות שליליות, יפתח גם סכימות שליליות שבאמצעותן יעריך כל חוויה שהוא מתנסה בה. למעשה זהו דפוס שחוזר על עצמו ומוביל למקומות שליליים שוב ושוב. ראיה שלילית גוררת פרשנות שלילית. ברגע שחלה התנסות בחוויה שלילית, גם החוויות הבאות בתור יתפרשו מראש כשליליות, מה שמתקבע כהרגל. דפוס זה נקרא השילוש הקוגניטיבי והוא מתאפיין במחשבות המזכירות למטופל את חוסר האונים והאומללות שבמצבו. צורות חשיבה המסייעות בשימור השילוש הקוגניטיבי כוללות: ייחוסים שרירותיים (הסקת מסקנות על סמך מידע סותר ולא שלם), הפחתת המשמעות שמייחסים לגורמים חיוביים והגברת המשמעות לאירועים שליליים, התמקדות בפרט מסוים במצב והתעלמות מההקשר הכללי, הסקת מסקנות מאירוע בודד ומצב בו המטופל רואה את עצמו כאחראי למצבים השליליים שמתרחשים.

 

טיפול בדיסתימיה

שילוב של טיפול פסיכותרפי ותרופתי נמצא כיעיל לטיפול בהפרעה.

  • טיפול פסיכותרפי: טיפול ארוך טווח המתמקד בהתבוננות פנימיות ומקשר את התסמינים הדיכאוניים המתמשכים לקונפליקטים לא פתורים בילדות המוקדמת.
  • טיפול קוגניטיבי: שינוי דפוסי חשיבה שליליים. הטיפול הוא קצר טווח וממוקד בפיתרון הבעיה.
  • טיפול התנהגותי: מתן חיזוקים חיוביים להתנהגויות בונות. באמצעות שינוי דפוסים התנהגותיים, אמור גם לחול שינוי בדפוסי מחשבה בעייתיים.

ראו גם:
השפעתן של מחשבות שליליות על מקורבים