בולימיה

בולימיה מוגדרת על ידי המדריך הפסיכיאטרי של מחלות הנפש (DSM-IV) כהפרעת אכילה. בולימיה היא הפרעת האכילה השכיחה ביותר, למרות ש"הישג" זה מיוחס דווקא לאנורקסיה.

אנשים הסובלים מבולימיה מתאפיינים בהתקפים של אכילה או זלילה מהירה ומוגזמת (בולמוסים), כאשר בדרך כלל אחרי התקפים אלה מתקיימים טקסים של התרוקנות והיטהרות על ידי הקאות או נטילת תרופות משלשלות. כדי לאבחן בולימיה, יש צורך בקיומם של לפחות שני התקפי זלילה בשבוע, במשך שלושה חודשים לפחות.

סימפטומים של בולימיה

הסימפטום הבולט ביותר של המחלה הוא הבולמוסים וכן טקסי ההיטהרות שמגיעים לאחריהם:

  • הבולמוס: בולמוס אכילה כפייתית מוגדר כמצב בו בפרק זמן קצר מאוד יחסית, אוכל האדם כמויות מזון אדירות, לעיתים אפילו פי 3-4 מתצרוכת הקלוריות היומית הממוצעת. בדרך כלל אנשים שנמצאים בבולמוס אכילה לא שמים לב כלל למה הם אוכלים- הם פושטים על המטבח וטורפים מכל הבא ליד, ללא סדר וללא הכנה.
  • האכילה הזו לא נובעת מצורך במזון, גם לא מהנאה ממנו. פעמים רבות מדווחים החולים שאין להם מושג מה אכלו ואם זה היה טעים או לא. התקף האכילה נפסק בדרך כלל רק כאשר החולה חש כאבים פיזיים בבטן.
  • ההיטהרות: בדרך כלל לאחר הבולמוס, חשים החולים סלידה מעצמם ומכמיות המזון שאכלו, עולים תחושות אשמה וחרטה וצורך לטהר את גופם. הדרך הנפוצה ביותר לעשות זאת היא באמצעות הקאה מכוונת. חולים אחרים משתמשים בתרופות משלשלות ומשתנות, בחוקנים, בצומות ארוכים ובפעילות גופנית מאסיבית ומוגזמת. לאחר פעולת היטהרות חשים החולים הקלה ורגיעה, אך תחושת האופוריה אינה נמשכת לזמן רב והתקפי האכילה חוזרים.

בנוסף, לכך, מתאפיינת המחלה בהיבטים רגשיים בולטים. החולים בדרך כלל עסוקים באופן אובססיבי במראה גופם, במשקלם ובהשוואת הופעתם לזו של אחרים בסביבתם. פעמים רבות החולים תופסים את עצמם באופן מעוות כשמנים, למרות שבאופן אובייקטיבי הם לא סובלים כלל מהשמנה. הערכה עצמית נמוכה והפרעות דיכאון שכיחות ביותר גם הן.

השלכות המחלה

הסיבה להתייחסות המקלה יחסית שיש בחברה לבולמיה נובעת מכך שבניגוד לאנורקסיה, החולים אינם מרעיבים את עצמם למוות, ובדרך כלל אפילו אין ירידה משמעותית במשקל. יחד עם זאת, יש למחלה השפעות בריאותיות קשות ומרחיקות לכת. ההקאות המרובות עשויות לגרום להפרעה באיזון המלחים והאשלגן בגוף.

חוסר איזון זה יכול להשפיע על הגוף לשנים ארוכות ולגרום להפרעות בקצב הלב ופגיעות נוספות. בנוסף, גורמות ההקאות לנזק קשה לשיניים (בגלל החומציות העולה מן הקיבה ביחד עם המזון) ולעיתים אף לקרעים בוושט.

בדרך כלל, בשלבים הראשונים של המחלה נזקק החולה לשימוש באמצעים חיצוניים על מנת להקיא (למשל, הכנסת אצבע לגרון). אך כאשר הגוף מתרגל להקיא מזון, ההקאה עלולה להפוך לספונטנית ובלתי נשלטת, וגם כשהחולה אינו מעוניין עוד להקיא, האוכל עולה מהקיבה בעצמו. בנוסף, כאשר הגוף מתרגל לתרופות משלשלות או חוקנים, הפסקת השימוש בהם עלולה לגרום לעצירות קשה. לעיתים, נשים סובלות מהפרעות אכילה בזמן הריון, כתוצאה משינוי הגוף ומשינויים הורמונאליים בגוף. מצב זה, מסכן את חיי האישה וחיי העובר.

גורמים לבולימיה

כמו ברב מחלות הנפש, קשה לשים אצבע על גורם אחד למחלה. לבולמיה נרבוזה מקורות פיזיולוגים (מחסור בנויורוטרנסמיטורים מסויימים במח), אך היא מושפעת בעיקר מגורמיים נפשיים וסביבתיים. רב הסובלים מבולמיה מדווחים על מצב נפשי הגורם להם לעסוק רבות במראה גופם, או לפצות את עצמם באמצעות אכילה על תחושה של ריקנות (מוסברת או שאינה מוסברת).

טיפול בבולימיה

בולימיה היא מחלה מסוכנת גם משום שקשה לעיתים לזהותה. החולים יודעים להסתיר את התנהגותם, וכאמור- אין שינוי משמעותי במשקל גופם. ככל שהמחלה מאובחנת בשלב מוקדם יותר, כך קל יותר לטפל בה וגם למנוע תסמינים קשים ובלתי הפיכים.

הטיפול בבולימיה כולל התערבות של תזונאית קלינית (שעליה להתייחס גם לדימוי הגוף ולהרגלי אכילה נכונים) וטיפול רגשי (המתייחס לדימוי העצמי, למצוקות, ולצרכים אשר גורמים להתקפי האכילה). לעיתים מלווה הטיפול הרגשי בטיפול תרופתי של פסיכיאטר (בדרך כלל בנוגדי דיכאון או חרדה).

קראו עוד:

התמכרות לאלכוהול וסמים ומחלות נפשיות