אגורפוביה – מהי?

אגורפוביה היא הפרעה נפשית מקבוצת הפרעות החרדה,אגורפוביה אשר יש לה השפעה משמעותית ביותר על יכולתו של החולה לתפקד בחיי היומיום. זוהי הפרעה שאינה נפוצה במיוחד, אך היא קיצונית וקשה לטיפול.

בלשון הציבור, אגורפוביה נחשבת ל"הפך מקלאוסטרופוביה", כלומר- פחד ממקומות פתוחים. ואכן, בתרגום חופשי, "אגורה" ביוונית הינה כיכר השוק, ולכן- אגורפוביה היא פחד מכיכר השוק. בפועל, הפחד המתעורר באגורפוביה הוא רחב ומורכב הרבה יותר.

ממה מפחדים אגורפובים?

הפחד באגורפוביה הוא למעשה מכל מקום (קטן או גדול) שבו עלול לקרות משהו שיגרום לי לאבד שליטה, להיות בסכנה, או להיות במצב בו אין מישהו שיוכל לעזור לי אם אצטרך.

בעצם, הפחד אינו מוגבל למקום מסוים או למקום בעל אופי מסוים, אלא מקיף כל מקום שמפחיד את החולה הספציפי. למרבה הצער, התפתחות המחלה מובילה לכך שבדרך כלל נוספים עוד ועוד מקומות כאלה, עד שבסופו של דבר החולה בכלל אינו יוצא מהבית, ולעיתים אפילו לא יוצא מהמיטה.

הגורמים לאגורפוביה

במרבית המקרים, האגורפוביה היא מחלה שנוצרת לאחר תקופה של התקפי פאניקה. התקפי פאניקה הם תופעה נפוצה מאוד (גם בקרב הציבור הבריא). משום מקום, האדם מרגיש חרדה אדירה. דפיקות לב, הזעה, רעד, בחילה- כל אלה מפורשים בדרך כלל כהתקף לב. בפועל, מדובר בפעילות לא רצויה של מערכת העצבים הסימפתטית, והיא חולפת מאליה לאחר מספר דקות. אך בזמן ההתקף, האדם לא מודע לכל זה. הוא פשוט מרגיש שהוא הולך למות.

כאשר אירועים כאלה חוזרים ונשנים (יחד עם הביקורים הבלתי נמנעים בבית החולים), החולה מתחיל לחפש דרכים להימנע מהמצוקה הזו. אם התקף הפאניקה התחיל באוטובוס- הוא ימנע מלעלות לאוטובוס. אחר כך ימנע מלצאת לבדו, שמא ייתקף שוב בפאניקה ולא יהיה לצידו איש מוכר. וכך ההימנעות הולכת ומתרחבת, עד שהאדם פשוט מפחד שכל תזוזה מהבית תלווה בהתקף פאניקה.

יש לציין, שיש מקרים של אגורפוביה שנוצרים ללא התקפי פאניקה, אלא בגלל גורמים אחרים שנמצאים במציאות ומפחידים את החולים. בכל מקרה, התפתחות ההפרעה דומה.

פגיעה בחיי היומיום

לפעמים זה יכול להישמע אטרקטיבי- להישאר בבית כל היום. אך כאשר אדם אינו מסוגל לצאת מהבית, גם כשהוא רוצה, פשוט בגלל שהפחד גדול ועצום מידי, אין בכך כל הנאה. אגורפובים מוותרים למעשה על חייהם. הם אינם יוצאים לעבוד, אינם יכולים להיות בקשרים עם חברים (גם החברים הכי טובים מתייאשים בדרך כלל), אינם מגיעים גם לאירועים החשובים ביותר (חתונות, לוויות של קרובי משפחה), אינם מבלים, אינם לומדים, אינם משתתפים בעצם בשום פעילות שהחיים מאפשרים.

טיפול

הקושי העיקרי בטיפול באגורפוביה הוא באופן פרדוקסאלי, להגיע לטיפול במובן הפיזי של המילה. המצוקה שיוצרת אגורפוביה היא קשה, בכל דרך שמסתכלים על זה. התקפי חרדה שנלווים אליה (גם בתוך הבית) אינם הופכים את ההתמודדות לקלה יותר. גם התייחסות הסביבה, שאינה מבינה ("מה זאת אומרת "לא יכול לצאת? זה פשוט לא חשוב לו מספיק") לא מקילה.

כל אלה הופכים את המוטיבציה לקבלת טיפול לגבוהה בדרך כלל. אך אם אי אפשר לצאת לבילוי או לסופר, איך אפשר להגיע עד לפסיכיאטר או לפסיכולוג? וגם אם כבר קיבלתי מרשם לתרופות, איך אצא לבית המרקחת לקנות אותן?

נראה שהדרך היחידה להתחיל טיפול עם אגורפובים היא להגיע לביתם, או למצוא מלווה או דרך אחרת שתאפשר למטופל להגיע באופן עקבי לפגישות טיפוליות. כיום מקובל שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא היעיל ביותר לטיפול בפוביות. בטיפול זה בוחנים את המחשבות המפחידות, ואת ההתנהגויות ההמנעותיות, מחפשים להן חלופות, מתאמנים על טכניקות של הרגעה ובסופו של דבר- נחשפים לאותם מקומות שהחולה מפחד לצאת אליהם.

ראו גם:
נומופוביה