פדופיליה הינה תופעה נפשית, חברתית ומוסרית בעלת השלכות ומשמעויות רבות. על פניו, נראה שמדובר בעניין פשוט, המתייחס להעדפה המינית של אדם. לאנשים שונים יש העדפות מיניות שונות- הטרוסקסואליות, הומוסקסואליות, סאדו-מאזו, וכו'.
באופן כללי, ניתן לומר שהחברה (המערבית הליברלית) מקבלת פחות או יותר את כל ההעדפות הללו, אך כאשר מדובר בפדופיליה, העדפה מינית של ילדים צעירים, החברה אינה יכולה לקבל זאת.
המשמעות עבור הפדופיל
פדופיליה נחשבת במדריך הפסיכיאטרי האמריקאי להפרעות הנפשיות (DSM) לסטייה, פרברסיה. אדם, שעשוי להיות נורמטיבי בכל מדד אחר שאינו קשור לנטייה מינית, חש גירוי מיני, ו/או מסוגל להגיע לסיפוק מיני במגע עם ילדים צעירים. ה"בעיה" היא, שעל פי חוק (גם חוקי המדינה וגם חוקי המוסר), ילדים הם מחוץ לתחום בכל הקשור למיניות.
ישנם פדופילים שבוחרים להתמודד עם העובדה שהפנטזיה המינית העיקרית שלהם אינה יכולה לצאת אל הפועל. הם מדחיקים את הדחף המיני, או מוצאים פתרונות אחרים. אך למרבה הצער, רבים מבין הפדופילים אינם מסוגלים או אינם רוצים לעשות זאת, והם מוצאים דרכים על מנת להגיע לילדים ולספק את צורכיהם שלהם. בשלב זה הופך הפדופיל מבעל סטייה, יש שיאמרו הפרעה נפשית, לעבריין מין הפוגע בילדים.
התנהגויות פדופיליות
פדופיליה יכולה להתבטא במגוון של פעילויות בעלות אופי מיני המכוון לילדים. פדופילים מחפשים חומר מיני בעל נגיעה לילדים- תמונות ופורנוגרפיה. הם מחפשים קרבה לילדים (תצפיות בגני משחקים, למשל), ולבסוף- משיגים ילדים איתם הם יכולים לבצע מגע מיני מסוגים שונים.
המשמעות עבור הילדים
ילדים אינם אמורים להיות שותפים בפעילויות מיניות. ברוב המקרים, הפדופילים פוגעים בילדים שכלל אינם מבינים או יודעים את המשמעות של מה שקורה להם. פגיעה מינית בגיל צעיר (ויש לציין, שברוב המקרים הילדים נפגעים פגיעה ממושכת, כאשר הפוגע עשוי להיות קרוב משפחה אשר מנצל את סמכותו על הילד, או אדם מוכר אשר מציע לילד פיתויים שונים על מנת לחזור ולהגיע אליו, ולעיתים גם מאיים באסונות שיקרו אם יספר) משאירה צלקת עמוקה בנפשם של ילדים צעירים.
רבים מהילדים הנפגעים מפתחים ברבות השנים סימפטומים של חרדה, פוסט- טראומה, הפרעות דיסוציאטיביות (עד כדי הפרעת אישיות דיסוציאטיבית, המוכרת כ"פיצול אישיות") ועוד. קיימת טענה שרבים מהפדופילים הינם גברים שנפגעו בעצמם בילדותם, ומכאן שמדובר במעגל חוזר שמשחזר את עצמו.
מה עושים?
החברה והחוק מוקיעים כל פגיעה פדופילית בילדים, אך נראה כי הענישה וההרתעה אינם מספיקים. דחף מיני הינו דחף חזק, ואולי זה בכלל מוגזם לדרוש מאדם לנטרל את הדחף המיני שלו ולהתאפק כל ימי חייו. מצד שני, אי אפשר לחוס ולרחם על אדם מבוגר שפגע בילד- פיזית ונפשית- רק על מנת לספק את צרכיו שלו.
מובן שעל הורים לשמור על ילדיהם, אך למרבה הצער, השמירה הזו אינה יכולה להיות הרמטית. ילדים נמצאים בחוץ והופכים לטרף קל. וגרוע מכך- רוב הפגיעות של ילדים מתרחשות על ידי אנשים מוכרים, קרובים משפחה, ואפילו ההורים עצמם, שאמורים להיות אלה שמגנים על הילדים מפני פדופילים.
פתרון אחד שמוצע לפדופילים הוא פתרון כימי- שיתוק הדחף המיני באמצעות זריקה. פדופיל צריך להסכים לקבל טיפול כזה (לעיתים מהווה חלופת מאסר), בו הוא מוותר על חלק משמעותי ביותר בחיים של אדם בוגר. מצד שני, בכך הוא מבטיח גם לעצמו שלא יפגע עוד בילדים. הטיפול בפדופילים כולל גם טיפול פסיכולוגי. כאמור, נראה שרבים מהפדופילים היו קורבן לפגיעה מינית בילדות בעצמם. יתכן שהתמודדות עם הטראומה שלהם, תאפשר להם לשנות את האובייקט המיני המועדף עליהם.
